חוזרים הביתה – תערוכת סיום מחזור ד' בביה״ס הדתי לאמנות ״פרדס״
תערוכת סיום של בתי ספר לאמנות נחשבת ליציאה הגדולה לעולם. פרחי האמנות מסיימים את חוק לימודיהם והופכים לאמנים מהשורה.
ב״פרדס״ היציאה המטאפורית הזו לוותה בשנים עברו ביציאה ממשית אל חלל תצוגה מחוץ לכתלי בית הספר. בוגרות ובוגרי המחזורים הקודמים ארזו את עבודות האמנות ועלו לרגל למקום אחר בו הציגו את מרכולתם.
המגיפה משנה את חוקי המשחק. מצד אחד היא מחברת את כל העולם ב"שרשרת הדבקה" גלובאלית, ומצד שני שולחת אותנו להסתגר ב-ד' אמותינו. בתנאים אלה הופך כל בית לתחנת ממסר הקולטת ומשדרת מידע בדרכים מגוונות – החל ממחיאת כפיים ציבורית מהמרפסת ועד לפגישות בזום, מציאות מדומה ושידורים חיים. הערבוב בין הקמאי לטכנולוגי, לצד חוסר הודאות האקוטי של התקופה, מטביע את חותמו על הדרך בה אנו חיים, צורכים מידע ומתקשרים זה עם זה.
בעיצומה של המהפכה הזו מסיימות בוגרות (ובוגר) מחזור ד' של פרדס את לימודיהן. לכבוד תערוכת הסיום, חוזרים טליה פרי, שלומית לב רן ומשה קמון הביתה, אל קמפוס ״פרדס״ עצמו.
על פניו אין זמן גרוע יותר לסיים בית ספר לאמנות. חלל התערוכה הופך לאי בודד הנישא בין גל ראשון לגל שני, מגבלות ההתכנסות מבטלות את האפשרות לקיים אירוע סיום מזכך, וסגירת חללי האמנות מחזירה לראשונה את תערוכת הסיום של פרדס אל גבעת וושינגטון, שמתפקדת כסוג של אי גם בימים כתיקונם. אבל כמו אותם "preppers" – מומחי ההישרדות המקדישים את חייהם לאגירת מזון וציוד לקראת אפוקליפסה עתידית מדומיינת – נראה שבוגרי ובוגרות המחזור הזה הגיעו מוכנים במיוחד ל"אפוקליפסה" של אמנות בימי סגר. הם מגיעים לבונקר תערוכת הסיום שלהם מצוידים במשקפת המביטה פנימה, ומשתמשים בה כדי להביט אל סביבתם הקרובה, ביתם ואף גופם, על מנת לשאול שאלות שמהדהדות מהאישי והאינטימי ביותר אל הציבורי והכללי.
טליה פרי מביטה מהערסל התלוי במרפסת הקרוואן שלה אל המדבר המקיף אותו, ומוצאת שם מרחב בעל איכות כמעט פסיכדלית. בתוך האור המסנוור, האובייקטים הנכנסים ויוצאים משדה הראייה אפופים בצבעוניות שלא מהעולם הזה ובצללים לא טבעיים. בעבודותיה של פרי אובייקטים שנראים שרירותיים מקבלים איכות מיסטית רוטטת. שיאו של הטריפ מגיע בדמות דוכן פיס הנטוע באמצע המדבר כמו פאטה מורגנה, והופך לחלל התבודדות ותפילה בציפייה לרחמי שמים ו"טיפת מזל".
משה קמון יוצר מה שניתן לכנותו "סוריאליזם חרדי". הוא שואב את דימוייו משק גדוש ואקלקטי המאגד בתוכו רעיונות חסידיים, קומיקס שקרא בנעוריו, סרטי בורקס צרפתיים, תולדות האמנות ובדיחות מהווי החיים הדתי, השוכנים זה לצד זה בכפיפה אחת. התוצאה אינה סנטימנטלית או מתחנפת לצופה, אלא מושחזת ועוקצנית. קמון מבקש לשמש גשר בין עולם האמנות לעולם הדתי. אבל זהו גשר על מים סוערים אשר אינו מספק לחוצה מעבר בטוח, אלא מאלץ אותו לחשוב שוב ושוב היכן להניח את כף רגלו, וכך משאיר את החוצה/הצופה ערני ודרוך.
שלומית לב רן מציגה עבודות וידאו, קולאז' דיגיטלי וציור המספרים סיפור חשוף אך חידתי על מסעה של נערה/אישה, בת דמותה, דרך המטמורפוזה הכואבת והבלתי נמנעת של ההתבגרות. בניגוד לארכיטיפ "מסע הגיבור" הגברי בעיקרו, המרים על נס את ניצחונותיו של הגיבור כנגד כל הסיכויים, מסע הבריחה מההתבגרות נועד מראש לכישלון. בעבודה החוזרת על עצמה בהיפוך בתערוכה, מביטות שלומית האמנית הבוגרת ושלומית הילדה זו בזו כאשר עיניהן של האישה והילדה הוחלפו ביניהן. המבט האלביתי הופך מצמרר עוד יותר כאשר מבינים שאף אחת מהן אינה יכולה למעשה להשפיע על גורלה של השנייה, והן נידונות רק לשאת עדות.
בוגרות ובוגר מחזור ד׳ ב״פרדס״ יוצאים מבית הספר ונכנסים אל עולם אמנות הנתון במשבר עמוק. עוגנים כלכליים ורעיוניים שנלקחו עד כה כמובנים מאליהם נעקרו ממקומם והותירו אחריהם חוסר יציבות וסימני שאלה. אך פרי, לב-רן וקמון פורחים בתוך חוסר יציבות ומרגישים בבית בסדקים שבין הזהויות, ולכן מגיעים לעולם הזה מצוידים היטב ומוכנים לצקת לתוכו משמעות חדשה משלהם.
בהצלחה!
אלעד רוזן, אוצר התערוכה, אוגוסט 2020
